בטוח לאומי נ' "דן" חברה לתחבורה ציבורית בע"מ ואח'

פסק דין חלקי

המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) הגיש תביעת שיבוב בגין פיצויים ששולמו למר חיים קפון בגין נזקיו בתאונה, שהתרחשה כנטען בעת שירד מאוטובוס ומעד על "פטריה" המוצבת על מדרכה. הנתבעים חלוקים על נסיבות התאונה ועל החבות הנגזרת מהן. הדיון פוצל כך שראשית התבררה שאלת סיווג האירוע והחבות – דהיינו השאלה האם מדובר בתאונת דרכים אשר צריך לברר עפ"י חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: חוק פלת"ד) או באירוע שבו ניזוק מר קפון עקב מעשה התרשלות (של נתבעת 3) אשר יש לברר לפי פקודת הנזיקין.

רישום עדותו של מר קפון שובש במידה רבה עקב קצב חילופי הדברים בינו לבין ב"כ הנתבעות 1-2 וגם נוכח צורת נתינת העדות (שהתאפיין בקפיצה מענין לענין, פרי סגנונו הייחודי של העד). קריאת הפרוטוקול מותירה לעתים רושם של "דבר והיפוכו", כשהעד מסכים לכאורה עם הנחות שבשאלה ומיד מוסיף טענה פוזיטיבית הפוכה. אכן, כך נרשמו מפי העד טקסטים שונים אשר מהם מבקשות הנתבעות 1 –2 להבנות, אך אין לי כל ספק שתמציתה של העדות, בענין המרכזי, היה ברור ופשוט בתכלית. מר קפון לא זכר היבטים שונים של האירוע והתקשה לתארו תוך פירוקו לגורמים וגורמי משנה. לעומת זאת לא היה לו כל ספק שנפילתו התרחשה סימולטנית עם תהליך ירידתו מהאוטובוס. ענין זה הובהר במפורש פעמים אחדות וככל שיש בפרוטוקול טקסטים שמהם ניתן לכאורה להבין משהו אחר, הם מבטאים את מגבלות רישום הפרוטוקול של חילופי דברים הנקטעים שוב ושוב בשאלות בטרם הושלמה התשובה הקודמת. כאשר הגישו הצדדים בקשה לתיקון הפרוטוקול, הובהר להם הדבר.

הנתבעות 1–2 טוענות שמר קפון נפל תוך כדי הליכה על המדרכה עצמה. למעשה אין כל ראיה קבילה שממנה ניתן להסיק מסקנה זו. הנתבעות 1-2 מבקשות להבנות מדברים שנרשמו מפי מעסיקו של מר קפון באותה תקופה, שמואל צור, בהודעה שמסר לחוקר מטעמן. לפי ההודעה הלך מר קפון על המדרכה ומעד על "עמודים קטנים" ונפצע. עוד ציין מר צור כי "לא ידוע לי על תאונה מירידה מאוטובוס". העובדה שחוקר מטעם הנתבעות 1-2 הצליח לאתר את מר צור ולקבל ממנו הודעה מוכיחה שלא נגרם לנתבעות 1-2 כל נזק ראייתי בשל עיכוב הגשת התביעה (וזו אחת מטענותיהן). העובדה שבינתיים לא הצליחו לאתר את מר צור ולזמנו לעדות היא התפתחות מאוחרת ואין לה דבר עם העיכוב בהגשת התביעה. לגוף הענין, לא ברור עד כמה היה מר צור מעורה בפרטי האירוע. אין כל ראיה על טיב ואינטנסיביות הקשר שהיה בינו לבין מר קפון. האם בכלל אמור היה לדעת את פרטי האירוע והאם סביר שיזכור אותם? כך למשל, מר קפון לא זכר זאת בעדותו במפורש, אך סבר שלא מסר לצור פרטים מדוייקים על נסיבות התאונה. מר צור עצמו לא אותר ולכן לא נחקר – ואף שהמסמך הוגש, הסתייג התובע מקבילותו. אכן, לא אוכל לסמוך על מהימנות כלשהי של התוכן שאצור במסמך זה, מפני שכלל לא ברור מה היה מקור המידע של מר צור ועד כמה ניתן לסמוך על זכרונו אודות האירוע (שעליו דיבר לאחר שנים שבהן לא היה לו קשר עם מר קפון). ברור שלא מדובר בדיווח של מר צור על דברים שראו עיניו – וככזה ערכו מוגבל למדי אפילו היה קביל. בנסיבות שבהן מר צור לא נחקר אודות המסמך (והוא לא הוגש כדין) לא ניתן אפילו לייחס לו אפילו משקל צנוע, שכן אינו ראיה קבילה.

הנתבעות 1-2 הגישו תצלום שצולם כנטען כעבור כמה חודשים (למעשה קרוב לשנה) במקום שבו כנטען קרתה התאונה. מר קפון לא זיהה את המקום וגם לא זיהה את המכשולים – הוא סבר שהיו שם "פטריות" ומה שרואים שם הם מבנים בצורה אחרת. למעשה אין לדעת אם אכן מדובר באותו מקום. אפילו מדובר באותו מקום גיאוגרפי, אין כל ראיה לכך שחלוף הזמן לא הביא עמו גם שינוי בחזות זירת האירוע. ממילא לא ניתן ללמוד המתצלומים מסקנה כלשהי אודות האירוע.

בהודעה של מר קפון למל"ל כתוב "הייתי בדרכי לפגישת עבודה עם לקוח ברח' יגאל אלון 55 ומעדתי סמוך לכניסה לבנין, נפלתי ושברתי את פיקת הברך." תיאור זה הוסבר עי קפון בכך שהתחנה קרובה אכן לכניסה לבנין – אך הוא לא ידע לומר היה המרחק מדוייק. בתצהירו הסביר מר קפון כי הגיש למל"ל טופס הודעה על פגיעה בעבודה ובו תיאר בקיצור את מקום התאונה (אך לא את נסיבותיה) וכן טופס תביעה לקביעת דרגת נכות בו מופיעות נסיבות התאונה ותיאור מפורט יותר שלה. לטענתו, מדובר במסמכים משלימים המתארים היבטים שונים של אותו ענין – ולא במסמכים סותרים כטענת הנתבעות 1-2. אכן, מעט תמוה על שמסמך לא הוזכרו נסיבות התאונה, ומעורבות האוטובוס, אלא שניתן לראות גם בכך הגיון מסויים: מבחינת מר קפון חשוב היה להבהיר שנפגע תוך כדי העבודה דווקא - ולא (למשל) תוך סטיה מהדרך בין מקום העבודה למשרדו של הלקוח. לנסיבות האירוע המדוייקות דווקא לא היתה בעיניו כל חשיבות. אכן – ולענין זה אשוב בהמשך – מבחינת מר קפון אין כל הבדל אם מעד על המדרכה תוך הליכה, או אגב ירידה מאוטובוס. זכויותיו כלפי התובע זהות בשני המקרים ותביעה אחרת הוא לא הגיש.

מר קפון פנה לעו"ד וזו הכינה עבורו תצהיר בריאות וטופס וס"ר, אך תביעה בגין האירוע לא הוגשה מעולם. לדעת הנתבעות 1-2 הדבר מלמד על כך שלאירוע לא היתה מעולם כל זיקה לתאונת דרכים וגם על כך שלהערכת עוה"ד האוטובוס בכלל לא קשור לענין. מר קפון הסביר שלא הגיש את התביעה בשל נטייתו ל"חיה ותן לחיות". הנתבעות 1–2 מפקפקות בכך והתובע והנתבעת 3 מבקשים שבית-המשפט יקבל זאת כאמירה כנה.

התרשמותי מעדותו של מר קפון היתה טובה. סביר בעיני שמאפייני אישיותו הם שמנעו ממנו להגיש תביעה בגין הפציעה שנפצע (והתנהגותו על דוכן העדים רומזת שיתכן שלדבר יש קשר לרתיעתו ממעמד נתינת העדות). עובדה היא שהוא פנה לעו"ד וזו, לאחר ששמעה במה מדובר, הכינה תצהיר בריאות וטופס ויתור על סודיות רפואית. אין ספק שאלה הם מסמכים אשר יש להם שימוש אפשרי רק בהקשר של תביעה לפי חוק פלת"ד. ממילא ניתן ללמוד מכך שהגרסה שהשמיע לעוה"ד היתה דומה לגרסה שנתן בביהמ"ש. בכללה ולמרות הניסיון לסבכו בעדותו (נסיון שהוחמר בשל סגנונו האישי צורת התבטאותו המורכבת), בכל העניינים הרלוונטיים להכרעה בענין שבפני היתה עדות זו ברורה, פשוטה ועקבית.

הנתבעות 1–2 טענו שיש להמנע מהסתמכות על עדות יחיד של בעל אינטרס וכן שהתובע היה יכול וצריך לזמן לעדות עדים נוספים. דומני שהן טועות בשני העניינים: ראשית, אף שהתביעה נשענת על עדות יחידה, אין להזהר בעדות זו זהירות מיוחדת כפי שיש להזהר בעדותו של בעל אינטרס. למר קפון אין כל אינטרס בהליך שבפני ואף אין מבחינתו כל חשיבות לשאלה אם הפציעה שנפצע במהלך עבודתו ובגינה קיבל תגמולים מהמל"ל התרחשה בשל רשלנות של עיריית ת"א או בשל תאונת דרכים עת שירד מאוטובוס של "דן". איש לא הצביע בפני על אינטרס כלשהו שיש למר קפון שלא לומר את האמת באשר לנסיבות פציעתו. אין הוא בעל-דין או בעל אינטרס כלשהו בהכרעה בענין שבמחלוקת בפני וממילא מותר לסמוך על עדותו לחלוטין.

שנית, לא ידועים שמות של עדים (שהיו) לתאונה – ובוודאי שאין שמות אלה ידועים לתובע (המל"ל). העדים שאמורים היו "לסייע" לעדותו של מר קפון הם אנשים אשר (לכל היותר) היו יכולים לספר את מה שסיפר להם מר קפון עצמו, סמוך לאחר מעשה. חוקר של הנתבעים 1-2 ביקר אצל אנשים אלה וגבה מהם הודעות. סביר להניח שאם היה ענין כלשהו במה שסיפרו היו הנתבעים 1-2 מזמנים אותם לעדות (או מנסים להגיש את הודעותיהם, כדרך שבה ניסו להגיש את הודעתו של מר צור). אין ללמוד מכך, אלא שלא היה לעדים אלה מידע מועיל, או שהמידע שבידיהם הועיל דווקא לתובע.

סוף דבר: שוכנעתי שמר קפון אכן נפצע בעת שהיה בתהליך של ירידה מהאוטובוס. הניסיון להתלות בשברי משפטים שאמר, כאילו כבר החל בתהליך הליכה, או שהתקלותו ב"פטריה" התרחשה כאשר שתי רגליו כבר היו על הקרקע, מנוגדים לדברים שאמר במפורש. העד לא הותיר מקום לספק כי נפילתו היתה תוצאה של ירידתו ממפלס האוטובוס למפלס המדרכה, שבו נתקל במכשול ונפצע (תהליך שבסופו היו שתי רגליו על האדמה...). בנסיבות אלה מדובר בתאונת דרכים לכל דבר ולתובע עומדת עילת התביעה (בנעליו של מר קפון) נגד הנתבעות 1-2 לפי חוק פלת"ד. תביעה זו מתקבלת.

התביעה נגד נתבעת 3 היתה מבוססת על עילה של רשלנות מדיני הנזיקין הכללים. היא הוגשה כתביעה חלפוית לתביעה לפי חוק פלת"ד נגד הנתבעות 1-2 ודינה להדחות – הן מחמת הכלל בדבר ייחוד העילה (החל לפי חוק פלת"ד) והן מפני שלגופה לא הוכחה כל רשלנות של הנתבעת 3 בהצבת אותה "פטריה" על המדרכה. הנתבעות 1-2 ישאו בהוצאות הנתבעת 3 בסך 6,000 ₪.

עד ליום 30.1.11 יודיע התובע כיצד מבקש הוא להוכיח את נזקו ויגיש כל בקשה נחוצה.

ת"פ 1.2.11.

המזכירות תשלח את פסק-הדין החלקי לצדדים.

ניתן היום, י"ח כסלו תשע"א, 25 נובמבר 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: